בסוף ספטמבר חנך יאיר רוה את "מועדון סינמסקופ", שבמסגרתו הוא עורך הקרנות של סרטי קולנוע שהוא בוחר בסינמטק הרצליה, בליווי הרצאה קצרה. זה קורה ביום שישי האחרון של כל חודש. אל ההקרנות האלה מוזמנים קוראי הבלוג והציבור הרחב, ורוה הבטיח לבחור סרטים שהוא אוהב, כאלה ששווה במיוחד לראות על המסך הגדול, כאלה שאין כמעט (או בכלל) הזדמנויות לראות בהקרנת פילם אמיתית. אז אני בינתיים הייתי רק בהקרנה הראשונה, וביום שישי בשבוע הבא (26/12/08) יוקרן במסגרת המועדון הסרט "קונטקט" של רוברט זמקיס. אני כנראה אהיה שם, בעיקר כי אני כבר הרבה זמן מתכנן לראות אותו ושמח על ההזדמנות לראות אותו על מסך הקולנוע. אם אתם גם רוצים לבוא, כדאי לכם להיכנס לבלוג של יאיר רוה כדי להדפיס לעצמכם שובר שיכניס אתכם פנימה בחצי מחיר.

ההקרנה הראשונה במועדון הייתה של הסרט "לקום אתמול בבוקר" – במקור Groundhog Day. זוהי קומדיה מ-1993 בכיכובו של ביל מוריי, על חזאי בתחנת טלוויזיה שנתקע ביום אחד והוא חי אותו שוב ושוב אינספור פעמים בלי שום דרך לצאת מהלופ. אפשר לראות את הסרט כסתם עוד סרט או כיצירה חכמה ומעוררת מחשבה, כמו שרוה רואה את זה. אני בעיקר חושב שזה סרט חמוד, בעיקר בהשוואה לסרט אחר שהוא הסיבה האמיתית לכתיבת הפוסט הזה. הסרט 12:01 PM נעשה שלוש שנים לפני "לקום אתמול", והוא מבוסס על סיפור שכתב ריצ'רד א. לופוף, סופר מד"ב אמריקני. הסיפור פורסם בדצמבר 1973 ב"מגזין לפנטזיה ומדע בדיוני" והוא מספר על איש שחי חיים די אפרוריים בעבודה משרדית, שמגלה שהעולם כולו חוזר על אותן 59 דקות שמתחילות בשעה 12 ודקה בצהריים ומסתיימות ב-1. הבעיה היחידה היא, שבזמן שהזיכרון של כולם נמחק והם ממשיכים לחזור על אותן פעולות בלופ אינסופי, האיש ממשיך לזכור את כל הפעמים האלה, כל החזרות הסיזיפיות האלה על אותן 59 דקות. והסרט הקצר הזה (23 דקות נטו) מצליח להעביר את כל התחושות שעובר האדם הזה בצורה מופלאה ממש. זו האירוניה על כך שהאיש היחיד שמודע לעניין הזה הוא האיש שנתקע בתוך חיי שיגרה במשך יותר מעשרים שנה; זו הבדידות של האיש שלא מסוגל ליצור קשר עם אנשים אחרים, כי הם ישכחו אותו ברגע שהשעה תיגמר; זהו הטירוף של האיש שמבין שהחיים שלו הצטמצמו לפרקי זמן של 59 דקות בלבד, וההבנה ששעה אחת היא זמן קצר. מאוד. זהו אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים.

בסרט מככב קרטווד סמית', שהתפרסם מאוחר יותר בזכות "מופע שנות השבעים". "12:01 בצהריים" היה מועמד ב-1990 לפרס האוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר. אתם יכולים לצפות בו כאן עם תרגום לעברית (הקלטה מהכבלים, ועליה מגיעה תודה גדולה לרני!). יש אותו גם בלי תרגום ביוטיוב. אז מה אתם חושבים על הסרט? ספרו לי בתגובות!

12:01 PM
ארה"ב, 1990
בימאי: ג'ונתן היפ

 

4 thoughts on “שתים עשרה ודקה בצהריים

  1. מרשחמורוב הגיב:

    אחד הסרטים הגדולים שנעשו אי פעם,כמה משמח לגלות שהוא היה מועמד לאוסקר על הסרט הקצר הטוב ביותר !! ואני הייתי בטוח שאף אחד לא התייחס לסרט הזה ושהוא נעשה כמו איזה יצירת סטודנט לקולנוע שלא הרבה אנשים ראו …

    ענק ושיחקת אותה בענק פרנק.

    קונטקט סרט גדול גם כן אגב.

  2. עמית הגיב:

    מדהים. פשוט מדהים.

  3. שי הגיב:

    אבל חבל שזה נגמר ככה.
    אני חושב שלקום אתמול בבוקר הוא סרט קצת יותר מגובש.
    גם סוף טוב, שזה מה שאני מעדיף בדרך כלל, וגם התהליך שהגיבור עובר במהלך הסרט קצת יותר ברור וליניארי.
    טוב, אבל כנראה שזה הקטע בסרט הזה.

  4. פרנק הגיב:

    שי –
    "חבל שזה נגמר ככה", אבל ה"חבל" הזה הוא לגבי הגיבור, לא לגבי הסרט – לדעתי. כמובן שהסרטים שונים זה מזה: אחד הוא קומדיה הוליוודית באורך מלא, והשני הוא סרט קצר שבא להעביר בעיקר רעיון של "מה היה קורה אם". בסרט של 20 ומשהו דקות קשה יותר להעביר את הגיבור תהליך ברור מאשר בסרט מלא. ובכל זאת, וחלק מהסיבה לכך היא שהכרתי את "12:01 בצהריים" קודם, אני מעדיף את הסרט הקצר. הוא יותר מקורי ופחות מתחנף לקהל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *