בפרק הזה המסע שלנו מסתיים, ואיזה חתיכת מסע זה היה. טוב, את ההשתפכויות שלי כבר עשיתי (עכשיו תורכם). הפרק האחרון מתאר את עלייתו המטאורית של הערוץ השני, עם התמקדות ב"רק בישראל", "הקומדי סטור", "החמישיה הקאמרית" ו"לילה גוב" – ואגב האחרון, מדברים פה על היצירה הטלוויזיונית הראשונה והאחרונה של חנוך לוין ששודרה במסגרת התכנית. יש למישהו עותק של זה? ומה יהיה בפרק ה-12 (היפותטית, כמובן) בסדרה, 5 שנים אחרי? הסדרה של בר-און מסתיימת בעצם בסוף שנות ה-90, והיא לא ממש נכנסת על המילניום הבא. בפרק על הסאטירה של "ניקוי ראש" ו"החרצופים" מדברים קצת על למה "נקעה רגלו של הם" מסאטירה. אז מה, המצב כל כך גרוע שכבר אי אפשר לעשות לבקר פה אף אחד? כשניסיתי לדמיין את הפרק הבא, חשבתי שבהמשך[…]

כבר אמרתי כמה מאות אלפי פעמים שהסדרה הזאת פשוט מעולה? שני הפרקים שלפניכם מוכיחים את זה שוב, כך שאי יהיה אפשר להתווכח יותר עם הקביעה הזאת. טוב נו, כנראה שההתלהבות שלי נובעת מזה שסוף סוף הגענו לפרקים שבהם מדברים על דברים שאני מכיר כבר ממקור ראשון. אז מה. זה לא עושה את זה פחות מעולה. הפרק התשיעי, למשל, מתחיל עם קטע הפתיחה הכי טוב בסדרה, שבו ספי ריבלין מסביר איך הוא הגיע לתשדירי הבחירות של הליכוד ב-77'. אחרי כותרות הפתיחה מוצג לפנינו "קריזה", המחזה החברתי-דוקומנטרי שכתב יהושע סובול, וממנו הגיע שירם של הברירה הטבעית – "ילדים זה שמחה", שיר שאיבד לחלוטין את הנימה הביקורתית הנוקבת שבה נכתב עד שהפך ללהיט-קיסריה הכל כך מצליח של ריטה. אחר כך מדברים על המהפך[…]

אחרי הפסקה ארוכה אנחנו חוזרים לפרקים האחרונים של סדרת התעודה המשובחת הזאת. שימו לב – הודות לחדשנותם של אנשי מגהאפלואד, יש עכשיו גם אפשרות לצפייה ישירה בכל הפרקים. הפרק השביעי עוסק בסאטירה שהייתה כאן מסוף הסיקסטיז ובמהלך שנות ה-70: התיאטרון הסאטירי של חנוך לוין שערבב שכול ופוליטיקה, ולכן עורר את זעמו של הקהל; אפרים סידון, חנוך מרמרי, ב. מיכאל וקובי ניב – חבורת סחב"ק שהתחילה במדור סאטירי בעיתון, המשיכה לקברט הסאטירי של יעקב אגמון, והגיעה ל… "ניקוי ראש". בזכות מוטי קירשנבאום שאסף את חבורת השחקנים מהקברטים וחיבר אותם לכותבים של סחב"ק. "ניקוי ראש", תכנית שזכיתי להכיר רק לאחרונה בזכות כמה לקטים ששודרו לפני כמה חודשים, עומדת במרכז הפרק. ואז הבנתי, סוף סוף, שכל הסופרלטיבים על התכנית לא היו מוגזמים –[…]

אני מתנצל על הפרשי הזמן הגדולים בין חלק לחלק בסדרה הזו, שנובעים מבעיקר מבעיות טכניות. אני מקווה שמכאן זה ירוץ יותר מהר. הפרק החמישי הוא הפרק המתבקש על שלישיית הגשש החיוור: שייקה לוי, גברי בנאי וישראל (פולי) פוליאקוב. והוא גם על אברהם דשא פשנל, האבא של להקת הבידור המצליחה ביותר בתולדותינו; וגם על שייקה אופיר, ניסים אלוני, יוסי בנאי ומוטי קירשנבאום, שכתבו וביימו אותם לאורך השנים. ובעצם, זהו פרק על מעריצי הגשש, אותם אנשים שבילדותם היו הולכים לאולמות ורואים אותם עומדים עם חליפות מול שלושה מיקרופונים, היו מאזינים לרדיו בשבתות בבוקר (עד היום, אגב) ובבגרותם הפכו לשחקנים, קומיקאים, סופרים או נהגי מוניות. אבל אצל כולם זורם בדם אותו גשש. הפרק השישי עוסק בצמיחה במהירה של עולם הבידור בתוך האופוריה שאחרי[…]

אחרי שהתחילה המלחמה רציתי לפתוח את הפוסט הזה במלים "אין יותר אסקפיזם ממה שתקבלו פה". אבל בעצם, עלילת הסדרה הזו, שעוסקת בתרבות הישראלית מלפני קום המדינה ועד לפני כמה שנים, שאובה מההיסטוריה של המדינה, על כל מלחמותיה והאבסורד שבהן. הקישור הזה מורגש יותר במחצית השנייה של הסדרה וכמו בכל סדרה טובה, כדי להבין את החצי השני צריך לראות מהתחלה. אך אל דאגה, הדרך לשם מתגמלת לא פחות. אני מנחש שהסיבה לכמות ההורדות הקטנה של פרקים 1+2 היא שלא שכנעתי אתכם מספיק בחלק הקודם שאתם חייבים לראות את הסדרה. אז הנה ניסיון נוסף: במדינת היהודים היא מקור עצום לידע! כאדם שהנושא בו עוסקת הסדרה קרוב מאוד לליבו, מצאתי את עצמי מרותק למסך, כשאני שואל את עצמי שאלות כמו "איך לא שמעתי[…]