ב-1997 יצא האלבום Ultra ואיתו מגיע לסיומו המסע שלנו בעקבות דפש מוד והבמאי שהם לקחו איתם לדרך. אני אוהב את Barrel of a Gun בעיקר בזכות המצאות ויזואליות כמו מעיל משובץ בנורות ועיניים מצויירות על אפעפיים (וגם אווירה הזויה שתואמרת את השיר באופן כללי). את It's No Good אני אוהב בגלל אווירת הסליז וההומור שאינה אופיינית ללהקה או לבמאי, הז'קטים הזוהרים שגאהן לובש והפרצופים המטופשים שהוא עושה. והדובדבן כאן הוא Useless, שמתרחש במקום אחד ובזמן "אמיתי" ולכן הזכיר לי את מה שבמגמת הקולנוע בתיכון קראו לו "תרגיל וואן לוקיישן". זהו קליפ שהוא דוגמא מצויינת לכך שלא צריך תקציב בשביל לעשות קליפ טוב, והעין הטובה של קורבין גורמת לזה להיראות כאילו היה ממש קל כיף לעשות את הקליפ. בעצם, מי אמר שזה לא היה כיף? אחד הדברים שמאפיינים את העשייה של קורבין הוא השילוב של צילום אפל וקורטוב של חוש הומור.
בסדרת הפוסטים האלה הצגתי לפניכם את כל הקליפים שקורבין ביים עבור דפש מוד בשנים 1986-1997. הקליפ הבא שהוא ביים לדפש היה ב-2005 לשיר Suffer Well מהאלבום האחרון שלהם. אני כבר לא מתחבר למה שהלהקה עושה בשנים האחרונות ולכן לא אהבתי את הקליפ, אבל אתם מוזמנים לצפות בו כאן ולהשלים את האוסף.
הקליפים של Ultra כלולים בדיוידי The Videos 86>98. כמו כן, אני ממליץ למנויי האוזן השלישית שביניכם לשאול את הדיוידי של קורבין ב-Directors Label (של גונדרי, קאנינגהם וג'ונז).
את הקליפ הרביעי מהאלבום, של Home, ביים Steve Green ואפשר לראות אותו כאן.
[ההקרנות הבאות של קונטרול:
סינמטק ירושלים, 10-11 באפריל. סינמטק תל אביב, 13-17 באפריל]
אלה הקליפים שגרמו לי להכיר את דפש מוד ולהתאהב בהם. זה לא קרה מיד, אבל MTV הייתה תחנה אחרת לגמרי באותם ימים, ושידרה בעיקר קליפים חדשים ברוב שעות היממה. ושנות התשעים היו תקופה טובה מאוד לאמנות הוידאו-קליפים, כך שהקליפים האלה היו לרוב חדשניים ויוצאי דופן. כשבודקים את ההתפתחות של קורבין כבמאי קליפים, אפשר לראות שבקליפים של Songs of Faith and Devotion הוא נטש את הגישה ה"דוקומנטרית" שאפיינה את עבודתו בשני האלבומים הקודמים, והתחיל ליצור ויז'ואלז מסוגננים ואמנותיים יותר. I Feel You הוא קליפ הפתיחה שהציג את דייב גאהן מחדש ככוכב רוק מזוקן, קשוח ועצבני (אבל כזה שמוחא כפיים כשהוא רוקד. ושימו לב לתלבושת שלו כאן, חשבתי להתחפש לדמות הזאת בפורים) וגם הצטרפה אליו "כוסית אלטרנטיבית" שעוטפת את המצלמה במבטים מפתים; Walking in My Shoes המעוצב לעילא ומבוסס על ציור של האמן ההולנדי הירונימוס בוש (לפי המאמר המעניין הזה באתר הישראלי של דפש מוד); Condemnation שהוא שיר גוספלי שזכה לקליפ עם מוטיבים דתיים; ו-In Your Room שקיבל רימיקס של בוטץ' ויג וקליפ שבו קורבין הכניס את הלהקה לחדר עם וילונות אדומים סטייל טווין פיקס, מנורה שנמצאת תמיד במרכז המסך וציטוטים מקליפים שהוא יצר ללהקה בעבר, ביצירה שהיא סוג של סיכום תקופה.
הקליפים של Songs of Faith and Devotion כלולים בדיוידי The Videos 86>98.
קליפ נוסף לשיר מהאלבום, נעשה ל-One Caress בבימוי Kevin Kerslake ואפשר לראות אותו כאן.
[קונטרול עלה השבוע בקולנוע דיזינגוף]
אחרי שביים להם את הקליפים מהאלבום Music For The Masses, ראו דפש מוד כי טוב והחליטו לשכור את אנטון קורביין כאיש האחראי על כל הצד הויזואלי שלהם. העטיפה הראשונה שהוא עשה עבורם היא זו של אלבום/סרט ההופעה החיה 101. קורביין אחראי לכל עטיפות האלבומים והסינגלים מעתה ועד האלבום Exciter מ-2001. קורביין הוא קודם כל צלם סטילס, והעטיפות שעיצב וצילם עבור דפש מוד הן עבודות אמנות של ממש. הפרח שעל עטיפת Violator, אלבום האולפן השביעי של דפש מוד שיצא ב-1990, היא איקונית לא פחות מ-Enjoy The Silence, שהיה הלהיט הגדול מאותו האלבום. אותו הפרח גם מופיע בפתיחת הקליפ לשיר הזה, וכך יצר קורביין קישור בין עטיפת התקליט לוידאו-קליפ, שהוא מין תוצר לוואי שלו. הקישור הזה הוביל ליצירת העולם הויזואלי של דפש מוד בשנות התשעים, עולם שכולל דימויים שאינם לקוחים ישירות מתוך השירים שלהם, אלא משודכים אל השירים מתוך הדמיון של אנטון קורביין.
בקליפים של Violator יש התקדמות מסויימת בעשייה של קורביין, שהמשיך לצלם בפילם מגורען אך הפעם השתמש יותר בצבע. ניכר היה שההתייחסות שלו לאובייקטים שהוא מצלם היא כמעט דוקומנטרית. הוא צילם אז בעיקר בלוקיישנים קיימים ולא עשה יותר מידי משחקי מצלמה. הוא הלביש את חברי הלהקה בתחפושות של קאובויז (Personal Jesus), ודאג לכך שלא יקחו את עצמם ברצינות (שימו לב למרטין גור מתנדנד על סוס עץ). הוא הלביש את דייב גאהן בתחפושת של מלך (Enjoy The Silence), שם לו כיסא נוח ביד והוליך אותו בנופים הרריים מדהימים ברחבי אירופה. כשבא לערוך את Strange Too, הקלטת שמאגדת את הקליפים מ-Violator, הוא הביא את הלהקה לצלם שני קליפים נוספים לשירים שלא יצאו בסינגלים: Halo ו-Clean. וכך הפך Violator לאלבום שגם יש בו את כמות השירים הקטנה ביותר (9) ומספר הקליפים הגדול ביותר (6). וזו גם הפעם האחרונה שבה קורביין שומר על פשטות, כמעט תמימות, בקליפים שהוא עושה לדפש מוד.
גם קלטת זו לא יצאה על גבי DVD.
השירים:
Personal Jesus
Policy of Truth
Enjoy the Silence
Clean
Halo
World in My Eyes
בשבוע הבא: הקליפים של Songs of Faith and Devotion.
נראה לי שעברה כבר יותר משנה מאז ששמעתי שאנטון קורביין יביים סרט על חייו ומותו של איאן קרטיס. לפני כמה חודשים הפכה הידיעה הזאת, לנושא חם במיוחד בעולם המוסיקה האלטרנטיבית ובעולם הקולנוע העצמאי/אמנותי. פחות בגלל הבמאי, יותר בגלל נושא הסרט. רוב האנשים שדיברתי איתם רוצים לראות את הסרט (או שכבר ראו אותו) כי הם מעריצים של ג'וי דיויז'ן, אבל אני רוצה לראות אותו כדי לדעת איך נראה סרט הקולנוע הראשון של אנטון קורביין. זה קצת מוזר, כי בד"כ אני לא "מכיר" את הבמאי לפני הסרט הראשון שלו, אבל התעניינותי בוידאו-קליפים ובאנשים שעושים אותם הובילה לזה שציפיתי לסרטו הראשון של מישל גונדרי לפני כמה שנים, ואני עדיין מחכה לסרט בבימויו של כריס קאנינגהם. אבל עכשיו מגיע תורו של קורביין, האיש שאחראי יותר מכל אדם אחר, לצד הויזואלי במוסיקה של דפש מוד מאז 1986, ובזכותם הכרתי את פועלו של האמן הזה. לפני כחצי שנה ערך יאיר רוה רטרוספקטיבה של הקליפים של קורביין בבלוג שלו, וכתב דברים מעניינים על הסגנון הויזואלי המיוחד שלו. אני ממליץ מאוד על הפוסט שלו, למי שרוצה לערוך היכרות ראשונה עם הבמאי. בתקווה ש"קונטרול" יעלה על המסך של סינמטק 2 בחודש הבא (תיקון: לפי עין הדג, הסרט עולה בארץ ביום חמישי הבא), אני אקדיש במהלך פברואר ארבעה פוסטים לרטרוספקטיבה מסוג אחר: כל 18 הקליפים שביים אנטון קורביין לדפש מוד בין 1986 ו-1997.
הפגישה הראשונה בין קורביין לדפש מוד הייתה בקליפ האחרון שנעשה לשיר מתוך Black Celebration, אלבום שמסמל את המעבר שלהם לצד האפל. "A Question of Time" מדגים בצורה מצויינת את הסטייל של קורביין, שיאפיין את כל הקליפים של דפש מוד בשנים הבאות. הוא מצולם בשחור-לבן ובאיכות מגורענת, חומרים שמעבירים היטב את ההרגשה המחתרתית-אפלה שחדרה עמוק לתוך המוסיקה של דפש מוד באותו אלבום. בנוסף לצילום, ניכר שהקליפ צולם בתקציב נמוך למדי, אם המילה "תקציב" הייתה בכלל חלק מהעניין. ב-1986 דפש מוד הייתה כבר להקה מצליחה מאוד שמכרה הרבה תקליטים, כך שכסף לא ממש היה חסר לעשיית קליפים, גם אם בשנות השמונים סוג האמנות הזה לא היה מפותח כמו בעשור שהגיע אחריו. אבל הלו-פיי של קורביין לא נבע מחוסר הכרה ביכולותיו של המדיום, אלא מחזון אישי ובחירה מודעת של אמן. יאיר רוה כתב למה הוא התלהב כ"כ מקורביין: "[הקליפים שלו] הלכו נגד הזרם, הדגישו את החיספוס הרוקנרולי ולא את האלקטרוניקה ושברו מוסכמות אם.טי.וי בסיסיות: בלי עריכה על הקצב וכמעט בלי ליפ-סינק". כנראה שהוא היה אחד מהבימאים הראשונים שהבינו שוידאו-קליפים הם סוג חדש של יצירה, שדורשים התייחסות אחרת, כי אלה לא סרטים קצרים ולא תיעודים של הופעות חיות. קורביין לא ניסה להתאים את עצמו לעולם הזה, הוא יצר את הקליפים מתוך העולם שלו. בימינו, בימאי קליפים בעלי תפיסה אישית ומקורית הם כבר דבר שבשיגרה, אך בשנות השמונים ותחילת התשעים הוא היה עוף נדיר.
Strange היא אחת משלוש קלטות וידאו שיצאו לדפש מוד בבימוי קורביין. היא כוללת את הקליפ הראשון שהוא ביים עבורם, לסינגל האחרון מתוך Black Celebration ואחריו מגיעים כל הסינגלים מהאלבום Music for the Masses, ועוד קטע בונוס. אבל Strange הוא יותר מאוסף קליפים, כי כשקורביין ערך אותו הוא הוסיף לו קטעי מעבר ברוח הקליפים, בהם דמויות משונות מדברות בליווי כתוביות, על רקע של מלים שלקוחות מהליריקה של השירים. קטעי המעבר, בשילוב העובדה שקיימת המשכיות בין הקליפים (בחלק מהקליפים ההתחלה מתחברת לסוף של הקליפ הקודם) גורמת לאוסף הקליפים להפוך למין סרט מוסיקלי קצר. הוידאו המלא נותן ערך מוסף לקליפים, שבנפרד יכולים להראות פשוטים ותמימים, וביחד הם מהווים יצירה מיוחדת ומרתקת.
הקלטת לא יצאה על גבי DVD.
השירים:
Question Of Time
Strangelove
Never Let Me Down Again
Behind The Wheel
Pimpf
בשבוע הבא: Strange Too.