אני מניח שזה היה מתישהו ב-2002, כשאני וארז הגענו בצפייה המשותפת שלנו לפרק השביעי בעונה השישית של "באפי", המכונה ע"י הצופים – "דה מיוזיקל". ידענו שהפרק הזה מתקרב, חיכינו לו בציפייה, והרגשנו שזה הולך להיות משהו גדול, כי לא ממש התאכזבנו משומדבר בסדרה עד לאותה נקודה. ואכן, לא התאכזבנו. "Once More With Feeling" שהוא פרק מיוחד מכל בחינה, הפך מיד ליותר מסתם פרק בבאפי. מבחינתי, זהו סרט מוסיקלי מרגש ומפעים שרק במקרה נעשה כחלק מסדרת טלוויזיה על בחורה שנלחמת בערפדים, אבל כמובן שהחוויה לא הייתה יכולה להיות כה גדולה אלמלא הייתי מכור לסדרה כל כך חזק, ומחובר לסיפור ולדמויות כאילו היו בני ביתי. ג'וס ווידון, היוצר של "באפי", הוכיח שהוא כנראה האיש הכי ברוך כשרונות בעולם, ובנוסף לכך שיצר את הסדרה הנפלאה הזו, הוא גם כתב והלחין את כל השירים שבמחזמר. יש אנשים שמצליחים לגרום לכמויות אדירות של קינאה, אבל גם מעוררים השראה. ווידון הוא אחד מהם. לא רק כי הוא כתב לבדו את כל השירים, אלא גם כי הוא עשה את זה בצורה כל כך מאלפת: הפרק שימש כהומאז' לסרטי הקולנוע, מחזות הזמר של פעם, תוך כדי אינטגרציה של המחזמר לתוך העלילה של הסדרה. הדמויות שרו את חלומותיהן ומחשבותיהן הכמוסים ביותר, ממש כמו בסרטים ההם, ובתוך ההקשר של "באפי" זה הפך למשהו אחר וחדש ומקורי מאין כמוהו. את הפסקול של המיוזיקל קניתי בהתלהבות לא סתם כמוצר לוואי של אחת הסדרות האהובות עלי, אלא כאלבום עם שירים שעומד בזכות עצמו. המיוזיקל של באפי היה ממתק חד פעמי, אבל כזה שימשיך להרטיט את הצופים בהקרנות פעילות עוד שנים רבות.
אחרי 7 עונות של "באפי", החזון והכישרון של ווידון הועבר לסדרה חדשה, "פיירפליי". [עריכה: לא אחרי, אלא בנוסף לשבע העונות של באפי וגם 5 עונות של "אנג'ל", הספין-אוף האפל עוד יותר] זו הייתה חוויה מאכזבת ומתסכלת עבורו ועבור מיליוני מעריצים, שנאלצו לחזות בסדרה מתבטלת ע"י הרשת אחרי שצולמה רק חצי עונה. המעריצים של ווידון הם לא כאלה שישבו בשקט בזמן שמאכזבים אותם, אז הם הקימו עצומות שלחצו על השבת הסדרה, וזה אכן קרה בדמות הסרט "סרניטי". ואני השלמתי רק לפני חודשיים בערך את הצפייה ב-14 פרקי הסדרה, אחרי לחץ מתון ממעריצת ווידון מסויימת ויקרה. לקח לי קצת זמן להיכנס, אבל איפושהוא באמצע הדרך קלטתי כמה הסדרה הזאת טובה, ואז גם התחיל לחלחל אצלי התסכול על הביטול שלה, שהעסיק את כל המעריצים לפני 6 שנים. בינתיים, ובלי שום קשר, ידידתי שרון צפתה גם היא בשבע העונות של "באפי" וכתבה עבודת סמינריון על המיוזיקל (וגם על הפרק השני שאני הכי אוהב בעונה 6, Normal Again). חוץ מזה, ווידון התחיל לעבוד על סדרה חדשה, "בית הבובות" שמה.
ואז קרתה שביתת התסריטאים. ווידון החליט לנצל את ה"פגרה" הכפויה כדי לעשות איזה משהו נחמד עם החבר'ה. לפרוייקט הזה קוראים Dr. Horrible's Sing-Along Blog (או "בלוג השירה בציבור של ד"ר הוריבל" שהיה ניסיון התרגום הצולע שלי, ושל עוד כמה ישראלים שכבר כתבו על זה). מדובר בסרט באורך 43 דקות, שנעשה כפרוייקט משפחתי. השותפים ליצירה הם: ג'ד ווידון, אח של ג'וס ומלחין, זאק ווידון, עוד אח של ג'וס וגם הוא תסריטאי. שותפה נוספת היא מאוריסה טנצ'רון, ארוסתו של ג'ד שהיא גם שחקנית. הרעיון האידאולוגי היה שהם יפיקו את זה בתקציב קטן עם מסלול הפצה ישיר באינטרנט, מתוך מחשבה על הנושאים שעומדים במרכז השביתה (או כמו שסאות' פארק קראו לזה, "that internet money"). אה כן, זה גם מיוזיקל.
לקח לי קצת זמן להגיע לד"ר הוריבל, שהועלה לרשת ב-3 חלקים החל מאמצע יולי. אם הייתי חושב על זה קצת, הייתי מבין מראש כמה בעצם חיכיתי לסרט הזה מבלי שהייתי מודע לזה. ההתלהבות מהמיוזיקל של באפי הסתיימה בכך שהשלמתי עם העובדה שמדובר ביציאה חד פעמית, לא משהו שיהיה לו המשך. משום מה, לא ניחשתי שההמשך המיוחל יגיע בדמות סרט חדש, עם דמויות חדשות שאינן קשורות ל"באפי" או לעולמות האחרים שווידון יצר עד היום. כשהתחלתי לצפות בד"ר הוריבל הייתי ספקן, ולא ממש הבנתי על מה ההתלהבות הגדולה. למעשה, גם אחרי שצפיתי בשני החלקים הבאים, שקידמו את העלילה והשירים לאזורים קודרים יותר, הייתי עדיין בסימן שאלה. האסימון נפל הפעם תוך כדי האזנה לפסקול. במהלך הצפייה, ידעתי שיש כמה שירים שמוצאים חן בעיני ואני רוצה לחזור אליהם. אז הורדתי את הפסקול והקשבתי לו, ופתאום גיליתי שאני ממש מתרגש. בהאזנות הבאות גיליתי שבשירים מסוימים עוברות בי צמרמורות, ובשירים אחרים מבצבצת דמעה. אני לא ממש רגיל לתחושות האלה. כן, ווידון עשה זאת שוב. הפעם התהליך אצלי הוא הפוך: אני מגלה שהשירים הם מה שיוצר אצלי את ההתרגשות בנפרד מהמחזמר שלשמו הם נוצרו. אני מצפה לפעם הבאה שבה אצפה בסרט. זה יהיה ברצף הפעם, בחברת אנשים שעוד לא נפלו בקיסמו של הד"ר (או שכבר נפלו בקיסמו של דוקטור אחר) וזה יהיה מעניין, כי עכשיו אני כבר מכיר ואוהב את השירים, כך שפתאום זה מעניין אותי לגלות מחדש איך הם משולבים בסרט.
השירים האהובים עלי הם אלה שנכתבו לגיבור הסרט, שמגולם בצורה מבריקה ע"י ניל פטריק האריס, שידוע יותר בעולם כדוקטור אחר, דוגי האוזר (ואני מודה ואבוש שעד לפני יומיים לא ידעתי שזה הוא, ותודה לשרון וגד שפקחו את עיני). ווידון אומר שהוא בחר בו לתפקיד כי הם חברים טובים, ושמכל החברים שלו יש לו את הקול הכי טוב. מסתבר שהוא צודק, והאריס (או פטריק האריס? איך זה עובד עם השמות המשולשים האלה?) הוא גם זמר בחסד, שעושה כבר שנים תיאטרון ומחזות זמר. גם שני השחקנים האחרים נותנים הופעות מצוינות: נת'ן פיליון, שקיבל מווידון את תפקיד חייו כקפטן ריינולדס ב"פיירפליי" ו"סרניטי", ופלישיה דיי, לשעבר קוטלת פוטנציאלית מ"באפי". גם הם שרים לא רע בכלל. אבל את רוב הקרדיט צריך לתת ליוצרים, וחוץ מווידון שכבר קיבל ממני מספיק מחמאות, אני מרגיש שיש צורך להאיר את הזרקור על אחיו ג'ד, שכתב איתו את חלק מהשירים ואחראי להפקה המוסיקלית והעיבודים. כשניתחתי את זה קצת הגעתי למסקנה, שחלק מהצמרמורות האלה שהזכרתי קודם עברו בי הודות לדרך שבה השירים האלה מנוגנים, ולא בטוח שהייתי מתרגש כל כך אם הייתי שומע מישהו מנגן אותם על גיטרה. הבנאדם עשה עבודה פשוט מדהימה, כפי שתוכלו לשמוע בעוד פיסקה קצרה. אל השיא הדרמטי הוא מגיע באופן טבעי בשיר שמסיים את הסרט, עם עיבוד אפל ויפהפה שמשלב אלמנטים משירים קודמים, כיאה למחזמר ששואב את השראתו מהיסטוריה ארוכה ומגוונת.
במקור חשבתי לשים כאן רק שיר אחד, אבל השירים קצרים ובסוף לא יכולתי להתאפק, אז הנה שניים. ואחרי שגיגלתי קצת כדי לגלות מה כבר כתבו על זה בעברית, גיליתי שבלוגרית נחמדה בשם No-Angel תרגמה את השיר הראשון מבין השניים, ועשתה את זה ביצירתיות מעוררת הערכה. וזה מצחיק, כי גם אני חשבתי לעשות משהו דומה.
להורדה/האזנה:
Felicia Day & Neil Patrick Harris – My Eyes
Neil Patrick Harris – Brand New Day
Dr. Horrible's Sing-Along Blog יוצא בקרוב בדיוידי וגם הפסקול שלו מתוכנן לצאת בדיסק מתישהו (בינתיים יש אותו באייטיונז). אני ממליץ לצפות בו במסך גדול ורחב אם אפשר + רמקולים טובים, שיהלמו היטב את הסרט והמוסיקה שלו. אה, והדיוידי יכלול קומנטרי מוסיקלי עם שירים חדשים לגמרי, וחוץ מזה, ג'וס הבטיח שיהיה המשך.
לקריאה נוספת:
ראיון עם ג'ד ווידון והרוסתו מאוריסה.
בעברית: ניתוח מעניין של Arielcohen.
ביום רביעי התארח קוואמי ברדיו הר הצופים (מארח) כדי להשמיע את האלבום החדש, "מלחמת פופ", לדבר עליו ועל החיים (עם בעז עילם, ליאור אסטרו ועמרי גרינברג). במהלך התכנית שאל אותו עמרי על האינטרנט ועל תפקידו בחייו כחובב מוסיקה וכשדרן רדיו. התשובה הארוכה ומפורטת שלו הביאה אותי להזדהות כ"כ עמוקה שהייתי חייב לתמלל אותה כאן. "הקצה" היא התכנית שהכניסה אותי לעולם של המוסיקה האלטרנטיבית, וגם לימדה אותי איך לערוך ולשדר תכנית מוסיקה.
עמרי: איך האינטרנט שינה את כל השחיה בים המוסיקלי העשיר מסביב?
קוואמי: זה כ"כ משמעותי מכ"כ הרבה סיבות. אני אנסה לפרט בלי לגלוש יותר מידי. בשבילי, ברמה האישית, האינטרנט זה נס, ממש נס. כמובן שלא רק בתחום המוסיקלי, אבל כנראה שיותר מהכל בזה. אני חופשי מוריד מוסיקה באינטרנט, המון. ברור לי שאם לא הייתי עושה את זה פשוט הייתי פושט רגל כי כמות הכסף שאני מוציא על מוסיקה שאני משדר ב"הקצה"… מה שאני מקבל על התכנית לא מתקרב למה שאני מוציא עליה. סה"כ רוב הדברים שמעניינים אותי הם לא דברים שקל להשיג. ומעבר לזה שלא פשוט להשיג אותם, זה עוד יותר מבאס לדעת שהדבר הזה יצא והוא בחוץ, ומה, אם אתה לא תוריד אותו אתה תחכה עכשיו שבועיים, חודש, חודש וחצי עד שתוכל לשדר אותו. אתה לא יכול. ואתה נמצא בעצם במין מרדף אינסופי כזה, גם אחרי הזנב של עצמך, גם בסוג של תחרות, אין אפס. אפילו אם אתה לא יודע עם מי. אבל אתה רוצה להיות שם, אתה רוצה להיות הבנאדם שהשמיע קודם את הדבר הזה והזה. אני מניח שזה גם חלק מהעניין של אנשים שאוהבים מוסיקה חדשה, לא משנה מאיזה סוג. לא משנה אם זה מוסיקה אלטרנטיבית, אם זה היפ-הופ, אם זה להיטי מצעדים. אבל מי שאוהב את "הדבר החדש", הוא חייב להיות שם קודם. אתה תמיד חייב להיות שם קודם. אני מהאנשים האלה, פשוט. וזה גם האובססיה שלי, עצמי, שאני פשוט מת לשמוע את הדברים, אני כל הזמן מת מסקרנות. אז נראה לי שזה מסביר חלק מהדברים.
יש פה גם איזו בעייתיות מסויימת: בגלל שההיצע הוא כ"כ גדול, בגלל שכולנו נמצאים באיזה חנות ממתקים שהכל הכל בחינם, אז הגענו למצב שכאילו כולם שבעים מראש. לא כולם, אבל הרבה אנשים שבעים מראש. מגיעים למקום הזה שאפשר להשיג את הכל בכזאת קלות, אתה לא צריך להתאמץ, אתה לא צריך להוציא כסף. בעצם, לא אכפת לך כבר. אתה יודע, אתה מוריד את התקליט, ואז הוא שוכב אצלך שנה, שנתיים, 7 שנים. יום אחרי ה-7 שנים האלה אתה לא תשמע אותו ואולי אפילו תמחק אותו מהמחשב שלך כי מה, אין לך כןח לשמוע אותו, מה קרה. לפעמים זה מוזיל מערך ההאזנה ליצירה, בין אם היצירה היא שיר או תקליט שלם. זה פוגם בזה לפעמים, כי אני ששיך לדור הזה שעדיין מקדש את התקליט כמשהו שלם, ובסה"כ תמיד הרבה יותר אוהב להרגיש את זה ביד, ומבחינתי זה העטיפה, מה שכתוב עליה ומה שרואים עליה זה חלק מהעניין. לא בקטע רכושני, אלא כי אני מרגיש שכמעט תמיד זו יצירה אחת, בטח אם היא טובה בעיני. כשאני שומע על משהו שאני אוהב שמישהו הוריד באינטרנט, ואומר "לא היה לי כוח, משעמם אותי" ואני אומר, יואו, רוב הסיכויים שהוא לא שמע את זה בכלל. הוא העביר, הוא לחץ, 20 שניות וזהו. כי ככה זה, זה המסלול המהיר של הדברים האלה. זו חלק מהבעייתיות של העניין הזה.
וגם העניין הזה שאני גדלתי על אנשים שהיו אוטוריטות, בין אם אלה היו שדרנים כמו מיכל ניב, יואב קוטנר, יוסי כסיף ואורלי מורג, בין אם אלה עיתונאי מוסיקה, כל מיני מבקרי מוסיקה, אז האנשים האלה, אחת הסיבות שהם היו אוטוריטות, מעבר לזה שהם היו מדהימים וגדולים בתחומם והכל. גם לא היה לך לאן ללכת, כלומר לא היה אינטרנט. ואם היית רוצה להשיג משהו שהם מדברים עליו, תתפלל שזה יהיה בבית התקליט או באיזה חנות אחרת, תתפלל ותזמין ותקווה שזה יגיע אחרי כמה חודשים. זה היה ממש גולד דיגינג כזה. עכשיו, מעצם הקיום של האינטרנט, אנשים הופכים להיות האוטוריטות של עצמם. וזה כבר הרבה שנים ככה. אין הרבה אנשים שיבואו בכלל למישהו ויגידו, וואו, אני מקשיב למה שאתה אומר. כי כל אחד כבר הוא כבר מבקר מוסיקה. וכל אחד הוא מגלה מוסיקה. וזה טוב וזה רע. זאת אומרת, יש בזה משהו שמצד אחד אתה אומר, מעולה, מעולה שאנשים כ"כ עצמאיים. מה שמבאס בזה שלפעמים יש המון אנשים שנמצאים במקום הזה שהם חושבים שהם כבר יודעים הכל. הם פיתחו את הטעם שלהם, הם נעולים על עצמם, וזהו, אתה לא יכול להחדיר לשם סיכה. וזה מעצבן.
הדיון שם ממשיך גם אחרי הדברים האלה, אז אם זה מעניין אתכם, אני ממליץ בחום להקשיב לשידור המלא ולהנות גם משירי האלבום השני של קוואמי וכמה מהבחירות המוסיקליות שלו.
אם אתם מבקרים כאן בקביעות, אז אולי שמתם לב שהיו כאן מעט מאוד עדכונים בחודשים האחרונים. לפני כמעט שנה הושק הבלוג מחדש כבלוג עצמאי, כשהתכנית הייתה לפרסם פוסטים חדשים בתדירות גבוהה ובזמנים קבועים. בשנה האחרונה נכנסתי קצת לעולם הבלוגים ולמדתי שיש בלוגים חשובים ומשפיעים, ושהאנשים שכותבים אותם מכונים אלפא-בלוגרים כי הם מנהלים את הבלוג בצורה מקצועית. קוראים לזה "פרו בלוגינג" ואח"י דקר (שמפרסמת לפחות פוסט אחד כל יום) כתבה על זה בבלוג שלה:
בסופו של יום, קשה לי עם זה שהבלוגוספירה לא מבינה את "מקצועניות". אני מבינה שלא כולם רוצים לנהל בלוג כפי שמנוהל עסק. ולא, אני לא מכוונת לרווח כאן, אלא ליחס הכולל. אני בהחלט כן מנסה לתחזק את הבלוג במקצוענות, ושוב אני לא מדברת על פרו-בלוגריות אלא על עבודה מקצוענית, כמו בכל תחום אחר בו אנחנו עוסקים. זה שהבלוג הוא תחביב לא הופך אותו לפחות חשוב (להפך).
אני חושב שאני מזדהה עם מה שהיא כותבת. כשפתחתי את הבלוג הזה לא תכננתי להפוך אותו לבלוג חשוב או משפיע, ולמעשה לא הכרתי בכלל את העולם הזה. אך לאורך התקופה הזאת גיליתי שאני נהנה מהכתיבה והפרסום של האוספים והפודקאסטים שלי, ובעצם כל דבר שאני רוצה לפרסם. תמיד רציתי שיהיה לי מקום באינטרנט שירכזאת כל הדברים שעשיתי ושאני אוהב. הבלוג הפך להיות המקום הזה. אבל אני יודע שאם לא אתן לקוראים שלי סיבה לחזור לכאן באופן קבוע, לא אצליח לקיים בלוג מצליח שגם יהיו בו תגובות, ושיגדיל את מספר הקוראים שלו. רוב הכניסות לבלוג מאז ה-1 בינואר 2007 הן מאנשים שכתבו "רXפידשר" בגוגל. קיוויתי שמדריך ההורדות יביא לבלוג קצת פרסום, אך ברוב המקרים נכנסים לקרוא רק את הפוסט הספציפי ולא ממשיכים לטייל בבלוג. מאז המדריך כבר הפך לפחות רלוונטי והוא דורש עדכון, אבל הנקודה היא שאני רוצה שיקראו כאן קוראים איכותיים, ולכן אני צריך לספק תוכן איכותי. במלים אחרות, אני צריך להתחיל לכתוב.
אז כבר מזמן לא כתבתי פה והדברים האחרונים שמפורסמים כאן בקביעות הם "הקונכיה" שעולה אחת לחודש וסדרת האוספים "לא אחיד ברמתו" שמתקרבת לסיומה. יש כמה סיבות למיעוט העדכונים, ואחת מהן היא הניסיון שלי להתפתח ולהתפשט מחוץ לבלוג הזה. משום מה, לא דאגתי לעדכן כאן בכל פעם שאחד הפרוייקטים האלה עלה, אז אני הולך לעשות את זה עכשיו:
הראשון הוא "אני פירט" (לינק חדש). במקור, פינה בתוך הבלוג שבאה לפצות על חסרונה של פינת "מאותגרי הסולסיק" בעונג שבת. הרגשתי שהנושא מספיק רחב כדי למלא בלוג שלם, ושיכול לצאת מזה משהו הרבה יותר גדול שישתף כותבים וקוראים רבים (בדומה ל-Totally Fuzzy). אז פתחתי בלוג חדש והודעתי שזהו בלוג פתוח, כל מי שרוצה מוזמן לכתוב בו. עד מהרה הצטרפו אלי ארבעה כותבים, ובחודש יוני התפרסמו 6 פוסטים מכולם. אך הדעיכה הייתה מהירה, ביולי פורסמו רק שני פוסטים ובאוגוסט רק אחד. הבלוג עדיין עומד על כנו והוא עדיין יכול לגדול ולצמוח. הרעיון במרכזו, הוא שמאות לינקים להורדות של מוסיקה חדשה וישנה מתפרסמים כל הזמן, ומרוב עצים לא רואים את היער. אנחנו יכולים לסרוק את הבלוגים והפורומים שמספקים את הלינקים האלה, כדי לברור מתוכם את החומרים הטובים שיהיה כדאי להמליץ עליהם. המטרה היא חוויה של גילוי משותף, אנו מגלים לאחרים מוסיקה שהם לא הכירו והם מגלים אותה לנו. אם הרעיון הזה קוסם לכם, צרו איתי קשר ונפיח ב"אני פירט" חיים חדשים.
את הבית הישראלי של "פלייט אוף דה קונקורדס" פתחתי בהתלהבות זמן קצר אחרי שגיליתי את הצמד הניו-זילנדי המוכשר הזה. הפרק הראשון של הסדרה שלהם ב-HBO היה מצחיק ומרגש והייתה לי הרגשה שזה הולך להיות סיפור אהבה ארוך ופורה. מאז הסתיימה בארה"ב העונה הראשונה והסתבר שכגודל הציפיות, כך גדולה האכזבה. הרמה של הפרקים ירדה במהירות ובשלב מסויים התמעטו השירים הטובים, וכך המשכתי לצפות בסדרה בתקווה שהיא תחזור לדברים הטובים שהיו בהתחלה. אבל זה לא קרה. במקביל התעמקתי בחומרים הקודמים של הצמד, נהניתי להקשיב לסדרה שלהם ברדיו של ה-BBC ולדיסקים שלהם, אחד ישן ואחד חדש. האתר נתקע קצת כי הכוונה המקורית הייתה לפרסם סיקור מלא לכל אחד מהפרקים אך כשהתברר שהסדרה לא מספיק טובה בשביל זה. למרות זאת, הצטרפה אלי הכותבת נטע שכתבה את הביוגרפיה שלהם, ובהמשך השבוע יועלה לאתר בוטלג בלעדי שהוקלט ע"י בחור ישראלי, אחד המעטים שהכירו את הלהקה לפני שהסדרה החלה. בכל מקרה מדובר בהתנסות נחמדה שנתנה לי קצת ניסיון ביצירת אתר/בלוג שמוקדש לנושא מסויים.
פרט לשני הפרוייקטים האלה, התארחתי גם בבלוגים של חברים. בבלוג המוסיקה של 8hands כתבתי על תופעת האינטרנט טאי זונדאי ("Chocolate Rain"). השתתפתי גם במיקסטייפ הגדול לכבוד הופעתם של NIN בארץ בבלוג של סיטימיול (השיר שבחרתי מופיע גם בלא אחיד ברמתו, ווליום א'). מעבר לכתיבה בבלוגים, המשכתי להעמיק את כניסתי לעולם הווב 2.0 ע"י פרסום של תמונות וקליפים פרי יצירתי. שדרגתי מעט את הפרופיל שלי בפליקר, וביוטיוב שלי תוכלו למצוא קטעים מהופעות של דני הדר/נגה שלו ועמית ארז שהיו לאחרונה. אתר נוסף שנכנסתי אליו הוא Stage6, הגירסה של Divx ליוטיוב. בעמוד שלי שם תוכלו למצוא שעה אחת מתוך הדאבל פיצ'ר של עמית ארז/אטליז שהיה בלבונטין ביולי, וגם פרקים של "תיק סגור", "סוף עונת התפוזים", תכניות של בראבא והחל מהשבוע גם תכניות נוסטלגיה מוסיקליות מערוץ 1. אז בקיצור, כל זה כדי להוכיח להם שלא נעלמתי ואני עדיין כאן. המטרה הבאה שלי – לכתוב יותר בבלוג!
חג שמח ושנה טובה!
חשוב: איך לא נהיה חרא של אנשים
מי שקורא את עונג שבת, שם לב אולי שבחודשים האחרונים אני משתתף בפינת "מאותגרי הסולסיק", שבה ניתנים לינקים להורדות של אלבומים שלמים, בד"כ באמצעות שירותי הורדה כגון Rapidshare או Megaupload. מאז שהתחלתי לגלוש בבלוגים שמוקדשים לדבר הזה לפני קצת יותר מחצי שנה, אני בקושי משתמש בסולסיק. ההורדה דרך האתרים האלה היא מהירה מאוד (כ-10 דקות לדיסק) ונטולת חיפוש. פשוט לוחצים ומורידים. לאחרונה קיבלתי פניות מכמה אנשים ששאלו אותי איך מוצאים את ההורדות האלה, אז החלטתי לתת כאן את ההסבר המלא:
קודם כל, הוראות שימוש בראפידשר, למי שלא מכיר. העמוד הראשון שאתם מגיעים עליו אחרי הלחיצה על הלינק, מציגה בפניכם טבלה שבה אתם צריכים לבחור אם אתם מורידים כמנויים או כמשתמשים חינמיים (או "חופשיים"). אתם צריכים ללחוץ על הכפתור FREE ואז תגיעו לטיימר שיבקש מכם לחכות 2 דקות בערך. אחרי ההמתנה, יופיע מלבן ובתוכו הרבה אותיות ומספרים. משום מה הם מַקְשים בזמן האחרון, אבל מה שאתם צריכים לזהות זה קוד של 4 אותיות ומספרים שמופיעים בגדול בתוך המלבן. אחרי שתזינו אותו, יקפוץ לכם חלון להורדת הקובץ. יש לציין שאי-אפשר להוריד משירותים אלה באמצעות מנהלי הורדה כגון FlashGet. עכשיו אתם רוצים להוריד עוד קובץ, אך אבוי! האתר טוען שהורדתם מספיק בשביל שעה אחת, ועכשיו תצטרכו לחכות שעה שלמה. האתר מזהה אתכם לפי כתובת IP, שמשתנה בכל פעם שאתם מתחברים לאינטרנט. כך שאם אתם רוצים להוריד יותר מקובץ אחד ברצף, אתם רק צריכים להתנתק ולהתחבר שוב. לא אפרט על איך זה עובד באתרים האחרים, כי העיקרון הוא דומה בכולם, וגם כי אני מעדיף את ראפידשר כי אין עליו מבחינת מהירות. אני ממליץ גם לכם לחפש לינקים של ראפידשר.
אוקיי, אז הבנו איך מורידים (וזה גם די פשוט). אבל איפה מוצאים את הלינקים? המקום הראשון שאני הולך אליו כדי לחפש הוא בלוג בשם totally fuzzy. לא בדיוק בלוג במובן המקובל, זהו מקום אליו עולים לפחות פעם בשעה ובד"כ יותר מזה, לינקים לבלוגים שהתעדכנו לאחרונה עם הורדות של אלבומים מלאים. כשאתם מגיעים לעמוד הראשי, תוכלו לשזוף עיניכם ברשימת הדיסקים שעלו בשעות האחרונות. אם אתם מחפשים משהו ספציפי (וסביר להניח שזה המצב), אז יש תיבת חיפוש בצד. שימו לב – החיפוש הוא לא בבלוגים אליהם "טוטאלי פאזי" מלנקק, אלא חיפוש בפאזי עצמו. שימו לב 2 – אתם צריכים לבדוק באיזה תאריך נכתב הלינק בפאזי, כי הלינק שהוא נותן הוא לעמוד הראשי בבלוג ההורדות, ולכן אתם צריכים לחפש את התאריך לבד. דוגמה: אתם מחפשים את הדיסק Looking in the shadows של להקה בשם The raincoats. החיפוש הוביל אתכם לפוסט הזה בפאזי שבו יש לינק לבלוג של regnyouth. אך אבוי! אתם לוחצים על הלינק ואין שום זכר למעילי הגשם. אם תחזרו לרגע לפאזי, תגלו שהלינק ניתן בתאריך 23 ליוני, שזה לפני יותר מחצי שנה. אגב, בד"כ לינקים מתאריכים כאלה לא יעבדו, כי ראפידשר וגם אתרי השיתוף האחרים מוחקים קבצים אחרי חודש או חודשיים שהם לא בשימוש. אבל תמיד שווה לנסות. אז מחפשים את התאריך אצל regnyouth, מגיעים לדיסק ו… הפתעה! הלינק עובד, איזה כיף. יכול להיות שההסבר נראה קצת מסובך, אבל אם תנסו תראו שזה באמת לוקח 2 דקות.
ספרו לי בתגובות איזה דיסקים מגניבים מצאתם!
אפשר להוריד עוד דברים חוץ מדיסקים, חפשו כאן; (נסגר)
אצל קסטה ילמדו אתכם שאפשר לחפש בגוגל בלי צורך באתרים או תוכנות נוספות;
ונסו גם את מנוע החיפוש הנסיוני שיצרתי לחיפוש בתוך בלוגים שמשתפים אלבומים.
בזמן האחרון אני מתחיל להרגיש שהדברים המעניינים במוסיקה בישראל קורים רק בשוליים. ודאי יהיו ביניכם כאלה שיגידו, זה כבר שנים ככה, מה נזכרת רק עכשיו. אבל יותר מזה, אני מרגיש שבזמן האחרון השוליים מתחילים להשתלט על תעשיית המוסיקה. תכלס, לא עובר יום כמעט שלא מופיעה להקה חדשה או שיוצא דיסק חדש באחד הלייבלים הקטנים. או שאמנים ידועים יותר מוציאים את האלבומים שלהם בלייבלים קטנים או באופן עצמאי לחלוטין, וגם זה אומר משהו. אני מרגיש שהמיינסטרים קצת נשאב לתוך עצמו, ממחזר את עצמו, אותם השירים ואותם ה"כוכבים נולדים". אלה מאיתנו שממתינים שיגיע האמן הבא שיוציא במשך שנים אלבומים נהדרים כמו אהוד בנאי למשל, נעדיף לחפש אותו בשוליים. וזה לא דבר טוב או רע, זה פשוט המצב כמו שאני רואה אותו.
הדבר הטוב הוא הפריחה שיש לשוליים של המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות. אני חושב שזה כיוון שהתחיל לפני 10 שנים בערך והתגבר ככל שהאינטרנט הפך להיות נפוץ יותר. כשגבע אלון ועמית ארז ממלאים בקלות את ההיינקן הבימה קלאב, וכש"דפנה והעוגיות" הופכת להצלחה בין-לילה, בלי מכונות משומנות של יחסי ציבור או השמעות אינסופיות ברדיו, זה אומר שמשהו טוב קורה כאן. אנשים מתחילים לפתוח את האוזן לדברים שהם לא מכירים, ומכיוון שאמצעי התקשורת המסורתיים לא מסייעים להם בכך, הם פונים לאינטרנט או לחברים שלהם. ואלה המקרים של האמנים ששומעים עליהם "מפה לאוזן", ונכון, זה קרה גם לבית הבובות.
דברים טובים קורים כשמחברים מוסיקה ואינטרנט. דוגמה אחת היא גיא חג'ג', לשעבר מנהל השרת העיוור והיום מפעיל את הטור הנהדר "עונג שבת". לאחרונה הקים גיא יחד עם המוסיקאי מורפלקסיס לייבל חדש, צפוני למהדרין בשם hiss records. את הלייבל הם הקימו מהסיבה הנכונה – הם רצו להוציא דיסק לחברה המוכשרת שלהם, שני קדר. אז עם הרבה אהבה למוסיקה שלה ורצון עז להוציא אותו החוצה כדי שגם אחרים יוכלו לשמוע, הוקם הלייבל החדש והדיסק של שני (שהייתה פעילה עד היום בעיקר בעיצוב עטיפות יפהפיות) ייצא בקרוב לחנויות. עד אז, הלייבל החדש מתהדר בכך שהוא נותן לכם לשמוע את כל הדיסק בחינם. וכמו שגיא כתב: "נזרקו כבר השוואות לסאונד של 4AD מתחילת הניינטיז, לפי-ג’יי הארווי, אבל אני מתעקש לומר: עזבו אתכם מהשוואות. פשוט תקשיבו." (ואני מוסיף – לי היא מזכירה בעיקר את מאזי סטאר). על התהליך שכרוך בהקמת הלייבל והוצאת הדיסק אפשר לקרוא בבלוג המקסים של גיא ובני (מורפלקסיס).
ובל נשכח שה"אינטרנט" הזה יכול להיות גם מאגר בלתי נלאה של מידע, אבל צריך את האנשים הנכונים שיעשו עם זה משהו. אז האנשים הנכונים נמצאים באתר qube ולאחרונה עלתה שם האנציקלופדיה למוסיקה האלטרנטיבית בישראל. זהו מפעל מבורך מאין כמוהו שנותן לנו מקום אחד שמרוכזים בו ביוגרפיות, דיסקוגרפיות והשמעות שירים מכמעט כל האמנים העיקריים שפועלים בשוליים הישראליים כיום. אם התחום הזה מעניין אתכם, זה מקום טוב להתחיל בו.